יובלס נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה –1975. התובע, יליד 1940, נפגע ביום 9.6.06 מהתדרדרות האוטובוס שבו נהג – בין השאר נפגע בברך ושבר את עצם הבריח. בעקבות התאונה אושפז במשך 11 ימים וכן סבל מנכויות זמניות במשך כשנה שבה אושרו לו תקופות "אי כושר" ע"י רופאיו. החל מיולי 2007 נקבעו לו 10% נכות ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בתוספת 2.5% לפי תקנה 15. ב – 60 הימים שאחרי התאונה נפסל רישיון הנהיגה של התובע פסילה מינהלית. במרץ 2007, נשלל רישיונו לתקופה של 11 חודשים, תקופת שלילה שהסתיימה (בהפחתת הפסילה המינהלית) רק בנובמבר 2007. התובע פוטר למחרת התאונה. בחודשים אוגוסט 2006 – מרץ 2007, עדיין היה לו רישיון נהיגה, אך נוכח פיטוריו ומצבו הרפואי, הוא לא עבד. החל מנובמבר 2007, החל התובע לעבוד אצל מעסיק אחר, כנהג הסעות תלמידים בעיר מודיעין. לטענתו אין הוא מסוגל עוד פיסית לנהוג במשאית, בשל ההגבלה בתנועת הכתף והוא נאלץ להסתפק בנהיגה במכוניות עם תיבת הילוכים אוטומטית ועם הגה קטן יותר.

התובע טוען להפסדי השתכרות בעבר, הן בתקופת אוגוסט 2006 – מרץ 2007 שבה לא עבד כלל והן מאז שהחל לעבוד כנהג הסעות. לטענתו, כשעבד כנהג אוטובוס נהנה מתשרים. מאז שהחל לעבוד כנהג הסעות ירד שכרו מאוד והוא לא מקבל תשרים. לעתיד מבקש התובע פיצוי עפ"י חישוב קונבנציונאלי של היוון 12.5% נכות במכפלת שכרו המשוערך – עד לגיל 75. הנתבעת סבורה שהתובע הפסיד את עבודתו כנהג אוטובוס בשל פיטוריו ולא בשל פציעתו ולדעתה נזקיו הכספיים מעטים מאוד. היא גם חולקת על ההתחשבות בתשרים שלא דווחו לשלטונות המס כחלק משכרו.

כשנפצע, קיבל התובע משכורת קבועה של כ – 6,000₪ לחודש. טענתו שנהג לקבל גם תשרים (שלא דווחו לשלטונות המס) וזה היה חלק ניכר משכרו לא נתמכת בראיה חיצונית. ניסיון החיים מלמד שהטענה סבירה, אך לבית המשפט אין ידיעה מה התשר שמקבל נהג אוטובוס תיירים בישראל – וכמה פעמים בחודש זכה התובע בתשר. בתצהירו, אין התובע אומר על כך דבר וחצי דבר, ורק נאמר שתשרים היוו "עיקר" הכנסתו. בסיכומים נטען ששיעורם היה 2,000 ₪ בחודש. למעשה, הניסיון להעריך כמה כסף הרוויח התובע מתשרים אינו יותר מניחוש.

התובע העיד שפוטר מעבודתו מיד למחרת התאונה. מכך ברור, שלא מצבו הרפואי גרם לפיטוריו, אלא עצם הסתבכותו בתאונה. מכל מקום, בחודשים הבאים לא יכול היה התובע לעבוד כנהג אוטובוס תיירים, מקצת הזמן מפני שרישיונו נשלל ומקצת הזמן בשל מצבו הרפואי (אפילו היה נמצא לו מעסיק). תקופה זו (אוגוסט 2006 – מרץ 2007) נמשכה כ – 7 חודשים. בשים לב לשכרו ערב התאונה ובהנחה שהרוויח סכום נוסף מתשרים, סביר שהפסדיו בתקופה זו מתקזזים לערך כנגד התשלומים שקיבל באותם זמנים מהמל"ל כדמי פגיעה וכמענק חד-פעמי (13,405 ₪ ו – 42,971 ₪).

מאז סוף 2007 עובד התובע כנהג הסעות תלמידים במודיעין. הוא נוהג בכלי רכב קטן יותר ולא שב לנהוג באוטובוס. לטענתו הדבר נובע ממגבלה גופנית: הוא מתקשה לסובב הגה גדול של אוטובוס ולהפעיל מוט הילוכים ידני. לא מצאתי לכך בסיס בתיעוד הרפואי או בממצאי המל"ל. עם זאת בהחלט סביר שהתובע מתקשה לנהוג באוטובוס, שהרי השנה ימלאו לו 70 והוא עבר משכבר את גיל הפרישה. התובע העיד שהתכוון להמשיך לעבוד ככל שיוכל וגם שבמקום עבודתו בעת התאונה היו נהגים שהתמידו עד גיל 70 ויותר. אף שלעתים הדבר אפשרי, אין זו הנורמה בשוק העבודה ולא ניתן לקבוע את הפיצוי המגיע לתובע לאורה של הנחה כה אופטימית.

המעסיק פיטר את התובע כחלק ממדיניותו לפטר נהגים שהיו מעורבים בתאונה. כשהוחזר לתובע רישיון הנהיגה שלו הוא כבר היה קרוב לגיל הפרישה. את העובדה שהתובע לא שב לעבוד בנהיגת אוטובוס אלא מסתפק בנהיגת רכב הסעות תלמידים סביר יותר לייחס לפיטוריו ממקום עבודתו ולגילו – ולא להגבלות שגרמה לו פציעתו בתאונה. בהתחשב בנכותו סביר שנגרע משהו מכושר עבודתו של התובע עקב התאונה וגריעה זו תמשיך לפגוע בכושרו לעבוד בעתיד, בשנים שבהן ימשיך להתפרנס מעבודה. אני מעריך גלובאלית את הפסדיו בגין גריעה זו בסך 25,000 ₪ מאז שהחל לעבוד כנהג הסעות וב- 25,000 ש"ח נוספים בעתיד.

התובע טוען שנגרמו לו הוצאות שונות בעבר, אך הציג רק קבלה אחת בסך 560₪. סביר שנגרמו לו הוצאות שונות, אך מן הראוי שנזק מיוחד שבעבר יוכח בראיות ממשיות ולא די בהצהרות כוללניות. בגין הוצאות התובע בעבר אני פוסק לו פיצוי בסך 3,000₪.

התובע טוען שיש לפסוק לבני משפחתו שסייעו לו שכר ראוי, בגין עזרת צד ג' שנתנו לו בתקופה שבה סבל מנכויות זמניות ניכרות. סביר בעיני שהתובע נזקק לעזרה משמעותית לפחות חלק מהתקופה – הפגיעה בכתף ימין (היד הדומיננטית) בוודאי הגבילה את כושר פעולתו. את העזרה לה זכאי התובע אני מעריך גלובאלית (לעבר ולעתיד) ב – 10,000₪.

בגין נזק לא ממוני אני פוסק לתובע 11,141₪ (בהתאמה ל – 10% נכות, גילו ו-11 ימי אשפוז).

לסיכום: אני פוסק לתובע פיצוי בסך 74,141₪, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ והאגרה.

ניתן היום, י' סיון תש"ע, 23 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: